דורית צימרמן - מרגריטה
"בגלל הספורט הכרתי את הרוצח שלי ובזכות הספורט גם חזרתי לחיים"
את דורית הכרתי דרך חברה טובה,
כמו רבים אחרים, גם היא מפונה בימים אלו מביתה שבמושב לימן שבצפון.
היא השאירה מאחוריה בית וגם את העסק של חייה,
מתפרה וחנות המפעל של "מרגריטה".
כשביקשתי מדורית לספר לי קצת על עצמה היא אמרה לי
"לא יהיה לי קשה לדבר כי אני מעבירה הרצאות על הסיפור שלי".
דורית היא ילידת ירושלים, דור 13 בארץ מצד אמה,
אמא שלה הייתה באצ"ל ואבא שלה בהגנה,
כך שהיא גדלה על אהבת הארץ.
"הכל התחיל כשגרתי בירושלים שם הכרתי את האהבה הראשונה שלי,
בחור דרום אמריקאי.
אהבה צעירה כמו שאומרים, כשהייתי ילדה בת 17.5 הוא הגיע לבית הוריי וביקש שנתחתן.
אני הסכמתי, ועברתי לגור איתו באורוגוואי.
רציתי מאוד שהילדים שלי יהיו בעלי אזרחות ישראלית,
כשהייתי בהריון הראשון חזרתי לארץ בחודש השביעי כדי ללדת כאן,
בני הבכור טל נולד בישראל וגם עשינו לו כאן ברית המילה.
אבל בתי השנייה מאיה נולדה באורוגוואי, כי הוא כבר לא הסכים שאחזור ללדת בארץ.
בשלב מסויים עברנו עם הילדים לגור בניו יורק,
שם התאהבתי בספורט ולמדתי להיות מדריכה
כשחזרנו לאורוגוואי לאחר 6 שנים פתחתי סטודיו לאימוני כושר,
מאוד אהבתי את הספורט!
חיינו יחד כמה שנים עד שנפרדנו
וכשרציתי לחזור לארץ עם ילדיי,
הוא הוציא להם צו עיכוב יציאה.
בלית ברירה המשכתי את חיי באורוגוואי
למרות שרציתי מאוד לחזור לישראל,
אבל לא ויתרתי על הילדים שלי.
לימים הכרתי בסטודיו את אחד המתאמנים שלי
שהפך להיות בן זוגי,
וגם… הרוצח שלי.
קשה היה להתפרנס באורוגוואיי מהסטודיו,
אז התחלתי לאמן גם בחוף הים.
תמיד אהבתי בגדי ספורט,
הבאתי בגדים מנסיעותי לארגנטינה וברזיל והתחלתי למכור אותם.
עם הזמן, הרגשתי שיש בגדים שאני רוצה לעשות בעצמי,
התחלנו לייצר בקטנה,
תוך שימוש בבדים הכי נחשבים בעולם שהבאתי מברזיל.
בשלב מסויים אמרתי לבן זוגי שאני רוצה לחזור לארץ.
חזרנו לבדנו,
הילדים שלי כבר גדלו והיו עצמאים,
ונשארו בדרום אמריקה.
אבל מערכת היחסים שלנו הלכה התדרדרה.
התחלתי לספוג ממנו אלימות מילולית ופסיכולוגית,
לא פחדתי ממנו בשנים האלו,
שמתי לעצמי מסכות,
כולם הכירו אותו כאיש טוב ולא תיארו לעצמם מה הוא מסוגל לעשות.
גם אני, אבל החלטתי שאני לא רוצה להישאר עם מי שמקטין אותי.
תפסתי אומץ ואמרתי לעצמי
שאני צריכה לקום וללכת, לא להסתכל אחורה!
עזבתי אותו,
אבל נשארנו שותפים בעסק למשך שנתיים, וזו הייתה טעות מרה!
במשך השנתיים האלו התחלתי לפחד באמת…
ב-8/2/2016 באתי כרגיל לעבודה.
הוא הגיע לקראת 12:00 ואני כבר ידעתי שהיום אני גומרת עם זה.
החלטתי שאני מדברת איתו ושאני רוצה להיפרד ממנו כשותף עסקי,
אמרתי לו 'זה אתה עם העסק או אני עם העסק,
מצידי תיקח הכל'.
לא היה לי אכפת כבר, רק שישחרר אותי…
אני לא זוכרת מה הוא ענה לי,
הכל מחוק לי מאז,
אני רק זוכרת שהסתובבתי לקחת את התיק וללכת,
התחלתי לרדת במדרגות של מרפסת היציאה
ואז זה קרה -
הוא בא אליי מאחורה עם פטיש,
נתן לי 10 מכות בראש, בנסיון לרצוח אותי!!!
איבדתי הכרה.
הייתי מונשמת ומורדת ולא נתנו לי סיכוי לחיים,
אחרי 3 ימים התעוררתי וראיתי את הילדים ליידי (הם הגיעו מחו"ל להיפרד ממני).
לימים התברר לי שהכלב שלי הציל אותי!
רגע לפני ש"נרצחתי", כשפניתי לצאת מהמפעל,
קראתי לו לבוא
והוא מצא אותי מתבוססת בדמי,
ונבח לעזרה".
בטטה היה כלב גולדן, שדורית קיבלה במתנה מהרוצח שלה בגיל 50!
הם היו 24/7 יחד, והוא גם זה שהציל אותה.
כמה אבסורד שהרוצח שלה נתן לה מתנה שהצילה את חייה.
שאלתי את דורית מה הדבר שהיא זוכרת מהיום הזה,
ולהפתעתי היא סיפרה
שהיא זוכרת את עצמה מטפסת על חוט ועולה לשמיים,
רואה את עצמה מלמעלה שוטטת דם,
ובטטה מלקק את הדם שלה ונובח.
"אני זוכרת שנפרדתי מהילדים, מאבא שלי, מבטטה וביקשתי מהם סליחה שעזבתי,
ואז הכוח הזה של הפרידה כאילו משך אותי חזרה למטה לתוך הגוף".
"בטטה לא היה נבחן,
אבל באותו הרגע הוא הצליח לנבוח בטירוף,
הגזרן של המפעל שמע את הנביחות,
וצעק לרוצח מרחוק לזרוק את הפטיש.
הוא סיפר שבטטה באמת ליקק אותי
בזמן ששכבתי ללא הכרה,
מלאה בדם".
פסק הדין של הרוצח היה תקיפה בנסיבות מחמירות בלבד,
נתנו לו רק 6 שנים וחצי שבסופן שחררו אותו להוסטל טיפולי.
יום לפני השחרור הסופי שלו הוא התאבד.
"באחד הימים פנו אליי ושאלו אם אוכל לשתף את הסיפור שלי,
נרתעתי.
בחיים לא חשבתי שאעמוד מול קהל, לספר לאנשים את הסיפור הזה.
באותה תקופה ניסיתי לטפל בפוסט טראומה שלי,
ניסיתי הרבה טיפולים והתחלתי ללמוד קרב מגע, שנתן לי הרבה בטחון.
ביקשתי מהמאמן שלי כפיר כהן, שיבוא איתי להרצאה,
ומאז ועד היום אנחנו מרצים יחד.
אחרי ההרצאה הראשונה הבנתי שאני יכולה לעשות טוב לאנשים
ובאופן מפתיע לעשות טוב גם לעצמי.
אני מכירה כמה נשים שעזבו זוגיות בעקבות אלימות מילולית בזכות ההרצאה".
דורית חייכה ואמרה לי "הלוואי והייתי שומעת את ההרצאה של עצמי בזמן ומספיקה לקום וללכת".
מה המסרים שלך בהרצאה?
"אני רואה בהרצאה הזו שליחות, אני מאמינה שאני יכולה להציל עוד אנשים.
אני רוצה שבן אדם שחווה אלימות ידע שיש למי לפנות.
אנשים לא מודעים לזה שגם כשיש אלימות פסיכולוגית ורגשית.
שידעו שיש למי לפנות - לחברים, למשפחה, לרווחה, לעו"ס, עוד לפני שזה קורה.
לא לשאול את עצמך "אם אני עושה את זה", אלא "מתי אני עושה את זה".
שידעו שאסור להיות לבד כשעושים צעד משמעותי.
שישתפו עם מישהו קרוב, לא כמוני שהסתרתי הכל מהמשפחה.
שיכירו את הקרב מגע שנתן לי כלי לבטחון ושינה לי את החיים, למדתי טכניקות איך לשמור על עצמי".
למי ההרצאה מיועדת?
"גם לנשים וגם לגברים.
היה זוג שהגיע להרצאה שהכירו גבר שעובר אלימות מילולית מאישתו,
הם אמרו לי: "את שינית לנו את החיים - נתת לנו להבין כמה זה קשה לו לקום וללכת ושאסור לנו לעזוב אותו".
אפילו ניגשו אליי כמה נשים אחרי ההרצאה שביקשו ממני עזרה וחיברתי אותם לעו"ס של מטה אשר שמאוד סייעו להן, ואני יודעת שהן אכן עזבו את הזוגיות הזו. אני מרגישה שהצלתי אותן מזוגיות אלימה שהייתה לוקחת אותן לתחתית."
האם את מרצה בימים אלו?
"בימים אלו (של המלחמה) אין לנו הרצאות. זה גומר אותי.
כפיר, מאמן קרב המגע נמצא במילואים,
וחשוב לי השילוב בינינו.
נובמבר זה חודש המודעות לאלימות, דווקא עכשיו יש יותר אלימות,
לפני כמה ימים אישה נרצחה אבל בקושי דיברו על זה,
אני בטוחה שיש היום הרבה יותר אלימות במשפחה,
יש יותר לחץ, אבל אין לזה הצדקה".
איך האירוע השפיע על חייך?
"הפוסט טראומה תשאר איתי לעד,
אני הבנתי שזה לכל החיים,
אבל העשייה מחזיקה אותי -
אני רצה כל יום,
מה שמציל אותי זה הקרב מגע ודיקור סיני שאני עושה 6 שנים פעם בשבוע
אצל רותי חפץ שעושה זאת בהתנדבות למעני.
אני ממש מחכה לזה, זה מציל אותי לכמה שעות.
כל לילה כשאני הולכת לישון אני אומרת לעצמי "עוד יום עבר וניצחתי", "אני לא אתן לך בחיים לנצח אותי".
מאז אני חוגגת יום הולדת פעמיים בשנה ולא מוותרת לעצמי
אני יודעת שאם אתאבד זה יהיה הנצחון שלו".
אבל העסק המרכזי של דורית הוא "מרגריטה", זה הבייבי שלה.
"ב-2002 פתחנו את העסק בארץ,
התחלנו במקום קטן בקיבוץ סער עם תופרת אחת ותוך שנה הצטרפה עוד תופרת.
כחובבת בגדי ספורט רציתי לעשות משהו מיוחד,
התחלתי לברר איך אפשר לעשות טאי דאי על לייקרה,
עד שהגעתי למישהו שהיה צובע חוטים עבור דלתא,
הוא נענה לבקשתי, ניסה לעשות טאי דאי על לייקרה והצליח.
במלחמת לבנון השנייה, פוניתי מביתי לראשונה,
לא נתנו לנו להמשיך לעבוד בגלל המיקום בצפון,
אז נסעתי לעין יהב לעשות מכירות.
יום אחד קיבלתי טלפון באנגלית ממישהי: "אני מקנדה ורציתי לבוא למפעל לקנות כמה דברים ולקחת לקנדה". הסברתי לה שעקב המצב המפעל סגור
ולהפתעתי היא היא הגיעה במיוחד עד עין יהב,
קנתה סחורה ופרסמה אותה בחנות האינטרנטית שלה.
מישהו שסוחר בבגדי ספורט מכל העולם ראה את הסחורה
ופנה אלינו, ומשם התחלנו להמריא…
תוך פחות מ-3 שנים,
היו לנו 54 תופרות ומכרנו בכל מקום בעולם!
מדרום אפריקה ועד הונג קונג, יפן.
היינו ידועים בזכות הטאי דאי,
אנחנו משתמשים בטכניקת צביעה ייחודית,
ולא בהדפס קבוע,
כל מכנס הוא ייחודי במינו ואין עוד אחד כמוהו.
הלוגו שלנו (פרח המרגריטה) רקום על כל מכנס
ורקמות PEACE, LOVE ,שלדים וגולגלות
הפכו ל-BEST SELLERS בארה"ב.
היינו בטופ!
אבל בשנת 2010 הכל השתנה כשסין נכנסה לתמונה,
והציעה סחורות הרבה יותר זולות מאיתנו.
הצטמצמנו וב-2012 זה גמר אותנו סופית.
נסעתי לסין לבדוק את האפשרות לייצר שם
אבל ברחתי אחרי 12 שעות.
הזדעזעתי לראות באילו תנאים הם עובדים
פשוט עבדים - אסור להם לקום לשירותים, בקושי מרוויחים,
והכי נורא, הם מתים צעירים בגלל הכימיקלים שהם נושמים כל היום.
לא הסכמתי לקחת חלק בדבר הזה גם אם זה יעלה לי במחיר של לסגור את העסק
ומאז אני לא קונה אף פריט שמיוצר בסין".
דורית שגדלה על אהבת הארץ
היא ציונית בנשמתה
ובאמת מאמינה בכוח שלנו לקנות כחול-לבן.
היא ראתה מקרוב את מדינות העולם השלישי
ודואגת שנגיע למצבן אם נישאר בלי פרנסה.
"בשבילי תוצרת כחול לבן זה לא מהיום, תמיד זה היה חשוב לי,
בחיים לא קניתי מחקלאות מיובאת, ושום דבר מסין.
העקרונות שלי חשובים לי, במיוחד אחרי מה שעברתי.
מישהו מאנגליה אפילו פנה אליי וביקש שנוריד מהפתק את הכיתוב MADE IN ISRAEL
וכמובן שלא הסכמתי!"
"בשלב מסויים החלטתי שהתופרות יהיו פרילאנסריות
ושאני צריכה ללמוד לעשות הכל לבד (גזרנית, שליחה, מזכירה, ומעצבת),
וזה אילץ אותי לייצר כמויות קטנות לא כמו פעם".
מה מיוחד בבגדים שלך?
"אני קונה את הבדים רק מברזיל,
אלו בדים באיכות הכי גבוהה, ברמה בינלאומית!
הם מנדפי זיעה, נושמים, מחטבים מאוד,
ונשמרים לאורך זמן.
אני יודעת שהבגדים שלי לא זולים,
אבל אני לא מתפשרת על תשלום לתופרות
ועל איכות הבדים".
איך את מתפרנסת כרגע?
"היום עקב המלחמה,
נאלצתי לעזוב את לימן.
אני לא יכולה לנסוע לגזור ולייצר, חנות המפעל סגורה.
גם ימי המכירות שעשיתי בכל הארץ פחתו,
מאחר וחלק מהחנויות שעובדות איתי במרכז כבר לא עובדות.
אני מאוד רוצה להצליח להגדיל את המכירות שלי באתר,
ולחזור בקרוב להרצאות שלי.
אני מתגוררת בשדמות דבורה באופן זמני,
ילדיי ונכדיי חיים באורוגוואי,
אבל אני ציונית בנשמתי
ומאמינה שהגעגועים למדינה כל השנים באורוגוואי,
הם אלו שגרמו לי לרצות רק כחול-לבן,
לחזור לבית!"
כולי תפילה שדורית באמת תחזור הביתה בקרוב,
תמשיך לייצר את הבגדים שלה
תמשיך בשליחות שלה להציל אנשים מאלימות
ותמשיך להרוויח בכבוד.
מוזמנים לבקר באתר של דורית ולקנות כחול-לבן:
