איריס חשביה | לנשמה

את איריס הכרתי ביום ה"מי יודע כמה" למלחמה,

היא הייתה הראשונה שקפצה על ההצעה שלי

לספר על העסק שלה שנותר בדרום

בעוד היא מפונה כבר מעל חודש ומתגוררת בציפורי.

כמובן שהחלק הראשון של השיחה באופן טבעי היה על השבת השחורה,

אבל בחרתי להתחיל דווקא בסיפור העסק שלה.

איריס היא בת הזקונים, הילדה השונה שתמיד חיה את הרגע. 

החיים שלה אף פעם לא היו משעממים, היא בנתה הכל ב-10 אצבעותיה.

גם כש"נפלה" תמיד קמה מחדש.

אביה אריה חשביה, היה הסטוריון צבאי ופרשן גלי צה"ל, הוא כתב את הספר הראשון אחרי מלחמת יום הכיפורים. בזכות קשריו פנה אליה משה לרר ז"ל, כתב הספורט של מעריב והדובר של "קשת", והציע לה לעבוד בהקמה של ערוץ 2 בתקופה שבה קיציס רק התחיל את דרכו בתכנית לנוער, וארז טל היה מנהל תכניות.

התקופה הזו הייתה המקפצה שלה לעולם הפרסום ויחד עם בן זוגה הראשון שהיה אנימטור מוכשר, הם פתחו משרד פרסום מצליח בשם "גיזמו". לימים בעקבות גזירות כלכליות בארץ, עברו "זמנית" לנורווגיה, שם המשיכו לעבוד במשרד הפרסום ולנהל גלריה לאמנות באוסלו. 

לאחר "תקופה זמנית" שנמשכה 10 שנים התגרשה איריס וחזרה עם שתי בנותיה לארץ.

בארץ נגמר לאיריס הכסף, היא ידעה שאם היא לא עובדת אין לה בית - היא יזמה חוגי בישול ואפייה "היו לי המון רעיונות, ידעתי שאני צריכה לתת לעסק כמה שנים עד שיפרח, אבל השתפנתי. תמיד הייתי מחריבה לעצמי את העסקים בגלל הפחדים והקולות שהיו סביבי תמיד".

לכן עבדה כשכירה ועצמאית לסירוגין ופוטרה בגיל 48 מהחברה שבה עבדה, ובמקביל הייתה צריכה לפנות את ביתה. היא איבדה את העבודה והבית יחד!

איריס מצאה מקום מגורים חדש ברוחמה, ולמרות שהיה לה צו שאסר עליה להתרחק מהגרוש שלה בניר ישראל, היא הפרה את הצו ועברה עם בנותיה.

בזמן תקופת האבטלה היא הצילה את עצמה שוב, למדה מקצוע חדש ועשתה הסבה לרפלקסולוגית בכירה.

איריס גרה משנת 2010 ביישובי העוטף - ניר ישראל, כוכב מיכאל, רוחמה, שחר, שער הנגב ולאחרונה התגוררה בשדרות כי רק שם מצאה בית במחיר סביר.

הייתה לה קליניקה בקיבוץ בארי וביתה הקטנה גם עבדה שם בבית הדפוס.

העסק של איריס נקרא "לנשמה" - טיפולי רפלקסולוגיה בשילוב עם כלים מעולם הרייקי, תטא הילינג ואקסס בארס.

https://www.facebook.com/laneshama222

בנוסף, מעבר להיותה רפלקסולוגית מנוסה, היא חזרה לאהבתה הראשונה - הצילום.

בילדותה הייתה בחוג נוער בבית ספר שדה חצבה - "כל הזמן צילמנו את הטבע, לא את עצמנו, היינו ח'ברה טובים שרוצים רק לטייל ולהתנדב. בהמשך למדתי צילום ועיצוב גרפי בבצלאל".

איריס מצלמת אירועים קטנים, בוק בת מצווה, צילומי טבע, אוכל ותדמית.

היא מצלמת בכל הארץ, בתאורה טבעית ובהתאם לצרכי העסק.

https://www.facebook.com/Irisi.photografer

https://www.instagram.com/irisi_hashavia/

איריס גם הוציאה קלפי העצמה של הצילומים שלה, רובם מאיזור העוטף, עם משפטים שהגיעו בתקשור. "בגלל כל התלאות שעברתי יש לי הסתכלות חיובית על החיים, בד"כ אנשים שוקעים ולא מרימים את עצמם, ולכן בקלפים יש רק מסרים חיוביים, כדי לעזור לאחרים לקום ולחשוב אופטימי".

במסגרת אהבתה לטבע, עברה איריס גם קורס מדריכי ליקוט והיא שותפה לעמותת שינוי אקלים.

הטבע אצלה ניכר בכל תמונה ותמונה שהיא מצלמת, מסתבר שגם היא מתלהבת מפרפרים כמוני.

—-----------------------------

בשבת השחורה של "השבעה באוקטובר" היה לה הרבה מזל, בעיקר בגלל שבנותיה לא היו איתה, הן חזרו בערב שישי מארוחה משפחתית וכל אחת מהן נסעה לחברים מחוץ לשדרות.

"משעה 6 בבוקר החלו מטחים כבדים, ידעתי שהפעם זה אחרת. אי אפשר היה לצאת מהממ"ד. אני גרה 10 דקות מתחנת המשטרה בה היה הקרב, שמעתי משם כל הזמן יריות. אני כבר יודעת לזהות קולות של טילים, יציאות ופגיעות של יירוטים, אבל ידעתי בוודאות לזהות שהקול היחידי שלא שמעתי הוא של כוחותינו".

"היו לי אחוזים בודדים בסוללה של הנייד, הספקתי לדבר עם הבנות, וביתי הקטנה אמרה לי לא לפתוח את הדלת לאף אחד. בשלב הזה כבר ידעתי שבארי וכפר עזה נכבשו. בשעה 10:20 נגמרה לי הסוללה וגם החשמל נפל. מאז הייתי מנותקת קשר ונחשבתי נעדרת".

"בשלב מסויים יצאתי לשירותים, כאבה לי הבטן מרוב לחץ. כיביתי את כל השלטרים בבית כדי שאם יחזור החשמל לא יהיה אור בבית. לקחתי ספריי פילפל ,שהבת שלי הספיקה להגיד לי איפה הוא נמצא, בננה, מים וכדורים של לחץ דם אבל לא אכלתי ולא שתיתי כל הזמן כדי לא לצאת שוב לשירותים. היה לי מאוד חם אז השארתי את דלת הממ"ד קצת פתוחה כדי שיהיה לי אוויר כשברקע שמעתי מטולי אר פי ג'י ממש ליידי. היו קולות ברחוב, פחדתי שישמעו אותי נושמת מהחור של הצינור של המזגן".

"בשלב מסויים השלמתי עם המצב, אמרתי לעצמי 'מזל שהשקעתי בעצמאות של הבנות שלי', ידעתי שאם אני לא אהיה הן יסתדרו, יש להן אחת את השנייה. תמיד לימדתי אותן שלכל בעיה יש כמה פתרונות, היה בזה משהו שמאוד הרגיע אותי".

"גם הרייקי שאני מלמדת הציל אותי, ישבתי וכל הזמן עשיתי הגנות בלופ אינסופי על עצמי ועל משפחתי. הכלי הזה של הרייקי גם נתן לי משהו להיאחז בו".

"בשעה 21:00 שמעתי דפיקות בדלת, לא עניתי כמו שהבת שלי אמרה לי, הם כמעט עזבו כי חשבו שהבית נטוש. כשניסו שוב והזדהו פתחתי את הדלת ופרצתי בבכי. הם נתנו לי פנס ואספתי כמה דברים, השארתי מים לכלבים ונכנסתי לאמבולנס. אחד המחלצים היה בכיר באיחוד הצלה, הוא תיעד כל הדרך מה שהוא רואה - כל הדרך הייתה מלאה רכבים עם אנשים הרוגים בתוכם".

"הורידו אותי בצומת חלץ, נתנו לי אפוד וקסדה, חיכיתי שם שעתיים עד שמישהו עבר ואמר שהוא נוסע לירושלים, כל הדרך נשארתי עם האפוד והקסדה".

"אני היחידה שחולצה באותו יום משדרות בזכות קשרים שהיו לי. הבת שלי הייתה אמורה להיות במסיבה ובסוף לא הלכה. הבנות שלי לא חוו את כל זה. אני ממש ברת מזל". 

"כרגע רוב היום אני עדיין מתעסקת עם בירוקרטיות כדי לקבל את הכסף שמגיע לי כתושבת שדרות ועובדת בבארי, אבל עד עכשיו קיבלתי רק 1000 ש"ח.

כל חיי עבדתי קשה כדי שהבנות לא יגדלו בתחושת מחסור, אני לא רוצה שהן יחשבו שאין לי כסף. הבת שלי פתאום הבינה שאין לי מטופלים עכשיו, כולם היו מהעוטף והקליניקה הופצצה ולא נשאר כלום. אבל כל מה שחומרי הוא באמת שטויות מבחינתי".

בינתיים איריס מקבלת מטופלים בציפורי והסביבה ומרימה את עצמה מחדש.

אני בטוחה שאיריס תצליח לקום גם הפעם, כמו שעשתה כל חייה.

תודה לך איריס שסיפרת לי את הסיפור שלך,

מאמינה שתקומי מחדש כמו עוף החול.

צילומים: איריס חשביה